כשהתבקשתי לשאת דברים על ההיסטוריה של נשים לפני נשים כלואות בבית כלא לנשים בקינגסטון אונטריו שבקנדה, רציתי להביא ללסביות בכלא שי. לכן רשמתי מילים אלו על דף, על מנת שניתן יהיה לחלקו. רציתי לכבד את המיניות הלסבית בכלא. לכבד את הנשים שחשקו זו בזו לא משום שגברים לא היו בהישג, אלא משום היותן לסביות. לצערי, כאשר הכריזה מנהיגת הקבוצה שהזמינה אותי, שאני עומדת לספר על ההיסטוריה של הלסביות, החליטה מורתן שאינני מרצה ראױה למאתײם הנשים, והיא הצעידה אותן החוצה. עשר הנשים שהצליחו להישאר, היו אלה שהפיצו את הדף בקרב הנשים בכלא, שחפצו בו.
חײ לימדו אותי שאין לראות במגע דבר מובן מאליו. שאישה השולחת ידיה אל שדי או פושקת את רגלײ לעולם אינה עושה מעשה שבשגרה. שאצבעותיה המוצעות אותי, או לשונה הלוקחת אותי אינן עושות מעשים מסתורײם שיש להסתירם; הכל: החיבוקים, האחיזה, אנקות האהבה, מילים של תשוקה. כל אלה הם מעשים לאור השמש.
עודני מתבוננת בפליאה בראשך בין רגלי. רואה גופך לאורכו, רואה את כל שנותיך, חוקרות וחותרות לספק לי את תענוגי. כיצד, בעולם שכזה, שבו חומסים רוביס וממשלות יום אחר יום את הרוך והחסד, את מסוגלת למצוא את הנתיב אל המקום הקטן והחבוי של האישה; את מסוגלת. את מכוונת ױודעת. את מביאה את הצורך העצום על סופוקו.
האוכל אי פעם להסתגל ליפי לחײך כנגד שדי. או לכוחך המגונן, המהפך אותי מצד לצד. האוכל אי-פעם לחשוב כדבר שכיח, את תשוקתך ללטף את המקומות המתוחים בי, לקחת את הזמן להרגיע אותי ואז לעזור לי לחשוק במה שלא יכולתי לראות. או כיצד את תרה אחרי, אהרי שעינגתי אותך, מושכת אותי לאורך גופך, זצבעותיך מקנחות בעדינות את שפתי הנוצצות מזבדך. או כיצד את הופכת כתפך לכר, להרגיע אוטי לאחר שבאתי על סיפוקי.
לעולם לא אקח כמובן מאליו בעולם זה, את נדיבותך לחקור ולחפש. הדרך שאת מקשיבה לגופי ומגלה את מה שאת יכולה לעשות. והדרך בה את מפתיעה אוטי כאשר אני באה למיטה מחפשת אותך ומרגישה את רצועת העור סביב מותנײך. לאולם אינך מכריזה, את פשרט מחײכת ועושה.
לעולם לא יהא הנס של תשוקתך להרגיע אוטי מובן מאליו בעינײ. המסעות שעשית כדי למצוא אותי מאוחר בלילה מופיעה על סף דלתי במכנסי הג׳ינס ובחולצת הטי. באה כמו הבוקר. או כשאת עומדת לצדי, בשדײם חשופים, לבושה רק בז׳קט עור ובגרבײם לבנות. בטנך דוחפת קדימה, עינײך בוהקות לעומק תגובתי. כיצד הכל דומס ברגע זע, וכל אובדני הזמן וכל הפחדים של הלילה צונחים לרגליך. או הפעמים שאת מאמצת אותי אל לבך. אומרת לי שזה בסדר לבכות על כל דבר.
הבושה היחידה שאני חשה עכשיו, אחרי כל אותן שנים של מגע נשים, היא שלא אמרתי לך מספיק תודה.
חײ לימדו אותי שאין לראות במגע דבר מובן מאליו, שאישה השולחת ידיה אל שדײ או פושקת את רגלי, לעולם אינה עושה מעשה שבשגרה.
© 1990, 1998 ג׳ואן נאסל.